top of page

קבוצת רוכבי השטח כוכב יאיר - צור יגאל

המסע המופלא על שביל רוכב ישראל - חלק שני - חוצה דרום - מהר עמשא לאילת - 19 עד ה - 23 לפברואר 2013

בין התאריכים 19 לפברואר 2013 ל – 23 לפברואר 2013, קבוצת רכיבת השטח של כוכב יאיר – צור יגאל, בליווי שחקני החיזוק הקבועים מאזור השרון ומבשרת ירושלים, (כמעט) והשלימה את חציית ישראל כולה ברכיבת שטח. במהלך 5 הימים האלה, הקבוצה רכבה 5 מקטעי רכיבה שהחלו ביישוב הר עמשא שממוקם בדרום הר חברון, ועד לסיומם בעיר אילת.

המסע הזה, היה המשך ישיר להרפתקה שהחלה מספר חודשים קודם לכן, בשלהי חודש אוקטובר 2012, שבו רכבה אותה קבוצה (כמעט בדיוק) את הקטע הר החרמון – כוכב יאיר במשך 3 ימי רכיבה.

לקטע הזה של מסע המופלא,  הגענו כולנו למודי ניסיון (שפשפות, התכווצויות, ושאר מרעין בישין) מן המסע הקודם, ולכן, כפי שמיד תוכלו לקרוא, המסקנות שהופקו ויושמו מן המסע הראשון, הפכו את המסע השני למוצלח עוד הרבה יותר.

מה למדנו מהמסע הקודם (או יותר בפשטות: ל מ ה ????)

או קי, רכבנו את החרמון לכוכב יאיר בשלושה ימים מאתגרים ביותר, הגענו הביתה עייפים אך רצוצים, חלקינו עם אגן ירכיים שהיה זקוק לאוברול כללי עם קידוח בוכנות, אז למה, לכל הרוחות, צריך להמשיך עם זה ??????
 
אומרים במסורת היהודית: "מי שמתחיל במצווה, אומרים לו: גמור", ומסתבר שסיום המצווה חל גם עלינו. אבל, כיוון שהיה ברור שגם הפעם נהיה קבוצה גדולה, אפילו גדולה עוד יותר מן המסע הקודם – עובדה שכופה קצב התקדמות איטי יותר עקב תקלות טכניות והבדלי כושר רכיבה פנימיים בתוך הקבוצה -  החלטנו על העקרונות הבאים כמנחים לתכנון המסע:

עונה בשנה לרכיבה: הנגב, הערבה והרי אילת הם מקום חם, גם כאשר במרכז וצפון הארץ "משתולל" החורף. לכן, קבענו את הרכיבה לחודש פברואר, שהוא ממש "אמצע החורף". קיווינו, מה שלא כל כך הלך לנו ברכיבה מהחרמון לכוכב יאיר (היה חם מאוד, למרות שרכבנו בסוף אוקטובר), שיהיה מאוד קר בתחילת הרכיבה בבוקר ובערב, אבל קריר עד נעים במהלך היום. הכוונות היו טובות ונכונות (אך הביצוע בשטח לא יצא איי-איי-איי......)

מרחק רכיבה ליום: ברכיבה מהחרמון לכוכב יאיר (68 קמ. ביום הראשון, ו – 82 קמ. ביום השני), למדנו, שרצוי מאוד, בקבוצה גדולה של רוכבים, לא לעבור את 60 הקילומטרים רכיבה ליום. זה אומר, תחת הנחת עבודה של מהירות רכיבה ברוטו (הכוללת גם תקלות ועצירות למנוחה) של 6 קמ"ש, כ – 10 שעות בשטח מיציאה ועד לסיום כל יום. כיוון שבפברואר, היום עדיין קצר מאוד: זריחה ב – 06:15, ואור אחרון ב – 18:00, וכיוון שהקבוצה לא רצתה לקום כל יום לפנות בוקר ולצאת מוקדם עם זריחה, המגבלה הזו על אורך מסלול יומי, התגלתה, כפי שתקראו מיד, כמפתח להצלחת המסע.

מקומות לינה: למרבה ההפתעה, הנגב והערבה שוממים למדי, ומקומות לינה איכותיים (ולא יקרים להחריד) לקבוצה כה גדולה של רוכבי אופניים, על האופניים והציוד שלהם, אינם מחזה נפוץ.  לאור המגבלה על אורך המסלול ליום (ראה/י סעיף קודם), הבחירה הטבעית הייתה בחאני דרך לאורך המסלול, ברובם הגדול חללי אוהלים גדולים עם לינה משותפת לכל הקבוצה והאופניים יקרי הערך. גם פרט זה התגלה כמפתח חיובי ביותר להצלחת הטיול.

גובה מצטבר ליום: במסע מהחרמון לכוכב יאיר, צברנו ביום הראשון כ – 1,400 מטר טיפוס מצטבר (על 68 קמ.) וכ – 1,550 מטר ביום השני (על 82 קמ.). לפני תכנון המסע הזה, החלטנו, שלא לעבור בממוצע ליום מעבר ל – 700 מטר עלייה מצטברת ליום. גם החלטה זו התגלתה כמפתח חיובי להצלחת הטיול.

תזונה בשטח: ביצענו בהצלחה בקטע חרמון – כוכב יאיר, ושכללנו עוד יותר ברכיבה הנוכחית. קודם כל, כל אחד מן הרוכבים, ללא יוצא מן הכלל, הונחה להביא איתו מגוון אבקות איזוטוניות וג'לי אנרגיה. התוספים הללו היוו מפתח למניעת התכווצויות ותשישות. נוסף על כך, לכל ארוחת צהריים (שתוכננה לכלול גם שלאף שטונדה משמעותי), תוכנן תפריט של פחמימות זמינות (פסטה) עם רטבים איכותיים (עגבניות ו/או טונה), שמילאו מייד חוסרי אנרגיה לכולם. (הפסטה בושלה תמיד בלילה לפני, ונלקחה לדרך באריזות ענק כשהיא מוכנה. וכל מה שנותר היה לחמם אותה ולהגיש).

ליווי ממונע: במסע הקודם מהחרמון לכוכב יאיר, ליווה אותנו רכב שטח איכותי (טויוטה לנדקרוזר) שעליו נהגו, ברוטציה, רוכבים מן הקבוצה. העובדה, שהרכב מחזיק אוכל, מים, וחלקי חילוף לאופניים, אפשרה לרוכבים להפחית משמעותית את משקל התרמיל על הגב, והקלה מאוד על הרכיבה. הפעם החלטנו, שננסה להביא למסע נהג (או נהגים) שאינם מקבוצת הרוכבים, כך שכל אחד מן הרוכבים יוכל להנות מכל המסע, ולא לוותר על אף קטע רכיבה. גם כאן, החלטה שהתבררה כמוצלחת עד מאוד.

מה לא ידענו ? שבניגוד לרכיבה במרכז הארץ ובצפונה, שבה פני הקרקע הם אדמה מהודקת, ברכיבה בדרום, במיוחד בערוצי נחלים, הרכיבה היא בתוך חצץ. רכיבה בתוך חצץ מאמצת ברמה הפיזית הרבה יותר, על אותם מרחקי רכיבה. כאן, ההחלטה להגביל, עקרונית, את כמות הקילומטרים ליום לכ – 60 בלבד, התבררה כנפלאה, כיוון שרכיבה של קילומטר אחד בחצץ, במיוחד אם הקילומטר המחוצץ הזה בעלייה, שקולה למאמץ של מרחק כפול הזה בתנאים "נורמליים".

ההכנות למסע

כמו בפעם הקודמת, גם הפעם, שמעון ("הצדיק") נרקיס ורונן ("המצליף הסיעתי") סובל לקחו על עצמם את תכנון המסע. שמעון התמקד יותר ב"ציור" מסלול המסע ויצירת קבצי ה – GPS, כאשר מספר איזורי האש הסגורים בדרום מקשה עד מאוד על תכנון המסלול. רונן התמקד יותר במציאת מקומות הלינה, ובתיאום מעברים באזורי האש. ללא עבודתם המאומצת והמסורה של צמד החמד הללו, המסע לא יכול היה לצאת אל הפועל.
 
תחת המגבלות של 60 קמ. רכיבה ליום + מיקומם הנתון של מקומות לינה, רונן סובל בחר את ארבעת מקומות הלינה הבאים: חוות הגמלים בממשית (לילה ראשון), חאן "גמליה" בספיר (לילה שני), חאן "אבירן" במושב פארן (לילה שלישי), ואירוח כפרי בקיבוץ נאות סמדר (לילה רביעי). כיוון שאף אחד מאיתנו, כולל רונן סובל, לא היה באף אחד מן המקומות הללו בעבר, לא ידענו באמת למה לצפות. (כפי שתקראו בהמשך, לא התאכזבנו כלל ועיקר).

​מבחינת אימוני רכיבה לקראת המסע, היינו הרבה פחות ממושמעים לעומת ההכנות למסע הקודם. בראש ובראשונה, התקופה שקדמה למסע הנוכחי הייתה רווית גשם, עובדה שהקשתה מאוד על אימוני נפח מסודרים. אבל, גם מעבר לכך, כמות האימונים, וכמות המשתתפים בכל אימון, לא הזכירה את ההכנות למסע מהחרמון לכוכב יאיר. עובדה זאת הדאיגה את קברניטי הטיול, אבל, בדיעבד, התבררה כלא קריטית למהלכו התקין של המסע.

הבטיחו את הגעתם לכל המסע: שמעון נרקיס, רונן סובל, טבי דינרי, אמיר ברזילי, גיא הלפרין, רונן מור (עם השגחה הורית צמודה), יוסי דגון, רוני קלדרון, נועם קסטלר, נועם נר-גאון, חן ביתן ורונן גרשון.

הבטיחו את הגעתם לחלק מן המסע: חורחה פיניאבסקי (נשיא כבוד של קבוצת *3344, רועה רוחני של פרה #376 ויו"ר האגודה לקידום הסטייק הארגנטינאי), אמיר דוידי, אחאי בונה ורונן אהרפי.

בנוסף, בתפקיד הנהגים המלווים, טבחים, מבשלי קפה (ותה), קציני מצב רוח, ועוד ועוד, הבטיחו את בואם דודיק הלפרין (אבא של גיא הלפרין) ועמית הלפרין (שגם הוא קשור איכשהו לגיא הלפרין). על אף העובדה, שאף לא אחד מהם עבר מראש מבחני קבלה והתאמה לקבוצה, הזווג איתם התברר כמופלא ומוצלח מעל ומעבר לכל המצופה.

הלילה שלפני: תחכום יתר שהתברר כמפח נפש.......

ישנם אנשים מסוימים הקשורים לקבוצת הרכיבה שלנו, שהשעה 07:00 בבוקר עבורם היא עדיין שעת לילה מוקדמת. כיוון שתחילת הרכיבה ביום הראשון מהר עמשא תוכננה לשעה 06:45 (לפנות) בוקר, משמעות הדבר הייתה, שצריך לקום בכוכב יאיר / צור יגאל בשעה 04:30, כדי להגיע בזמן. אותם אנשים מסוימים, שמיד ננקוב (בעדינות הראויה) בשמם, העדיפו על כן, לצאת לאזור הר עמשא בערב שלפני (יום שני) ולישון בסביבה, וכך, לקום בשעה 06:00 ולא ב – 04:30.


בתפקידו כקצין אג"מ וקמב"צ של המסע, רונן סובל ארגן לקבוצה שמנתה חוץ ממנו גם את גיא הלפרין, שמעון נרקיס (מישהו צריך להעיר את החבר'ה, נכון ?) ורונן מור.


הקונספט הנ"ל דווקא היה לא רע על פניו, אלא שבבית היערנים ביתיר שבו ישנו החבר'ה, המזגן לא עבד, ומרוב קור (גובה 900 מטר מעל פי הים באמצע פברואר) הם לא באמת יכלו לישון, בעיקר בגלל קולות הנקישה החזקים של הביצים שלהם.


מסקנה: מוטב לישון בבית ולקום שעה קודם, מאשר לקפוא למוות בבית קטן בערבה עם חבורת נוחרים בלתי נשלטת במרומי הרי חברון..................

היום הראשון:  מהר עמשא לחוות הגמלים בממשית

יום שלישי, ה - 19 לפברואר 2013. הכניסה ליישוב הר-עמשא, 06:45 בבוקר.

שלל כלי הרכב של הקבוצה מגיע לכניסה להר עמשא עטור הערפילים (גובה 860 מטר מעל פני הים). שעת בוקר מוקדמת. עדיין קר מאוד, וכולם לבושים היטב. חורחה מתלונן ששוב אין סטייקים. פורקים את האופניים מכלי הרכב.  מכינים קפה חם לשיפור מצב הרוח. הנהגים מכניסים את הרכבים (והעגלה של האופניים) לתוך היישוב הר עמשא למניעת "השאלתם" לתושבים הפלסטיניים של דרום הר חברון, תמונה קבוצתית לפני היציאה, והיידה, יוצאים לדרך.

לא הספקנו לרכוב 200 מטר מנקודת היציאה, ואחאי בונה גוזר אוזן באופניים, כמו שנאמר: פתיחה, 2 אצבעות. כיוון שכולם עדיין מלאי מרץ, צ'יק צ'אק האוזן מוחלפת באוזן ספייר (היחידה שהיתה לאחאי לאופני ה – 2K הנדירות שלו), ושוב אנחנו מוכנים להמשיך בדרכינו. אחאי מספיק לרכוב אולי עוד 10 מטר, והפעם, הוא גוזר לא רק את האוזן, אלא גם את המעביר האחורי. השעה 7:30 בבוקר, שום חנות אופניים בסביבה לא עושה אפילו קולות של להפתח. אחאי מחליט ללכת לג'יפ שלו בהר עמשא ולנסוע עם האופניים הבלתי תקינים שלו לחנות האופניים בערד, ולנסות ולהצטוות אלינו בהמשך היום. שאר הקבוצה ממשיכה בדרכה בדרך סלעית העוברת במורדות הדרומיים של הר חברון, בואכה בקעת ערד, לכוון התחנה הראשונה של מסלול היום הראשון: תל ערד. לטובת הרוכבים המחבבים שטח מאתגר, הירידה מהר עמשא לכוון תל ערד, עד להגעה למישור, היא גינת סלעים עם מדרגות, שהיא אומנם טכנית, אבל עם ריכוז מתאים מצד הרוכבים, מדובר במספר קילומטרים של ירידה מהנה ביותר.

אנחנו מצליחים לעבור אולי עוד קילומטר אחד במורד מדרגות הסלע, ולרוני קלדרון נשברות מסילות הכיסא. אומנם הבאנו למסע כיסא עודף כחלקי חילוף, אבל הוא ברכב המלווה, שמפאת תנאי השטח, ביצע עיקוף ומחכה לנו בתל ערד. לא נותר אלא לבצע תיקון זמני עם אזיקונים (שלא באמת עוזר), ועל רוני קלדרון נגזר לרכוב עד לתל ערד – כ – 10 קילומטר – עם כיסא הסובל מ – 85% נכות, מה שמשפר מאוד את יכולותיו האקרובטיות של רוני.

בתל ערד, ממתין לנו לא רק דודיק עם ג'יפ הליווי, אלא גם צוות צילום של ערוץ 1. רוני קלדרון הוא עובד ערוץ 1, וכששמע שערוץ 1 מכין כתבה על ספורט אתגרי ב"גיל הזהב" (שזה בדיוק אנחנו), הוא ישר אירגן שגם אנחנו נופיע בו.  לא פחות מ – 5 אנשי צוות של ערוץ 1 מחכים לנו בתל ערד. אלא מאי, הם מגיעים במונית מרצדס מפונפנת, שלא מתאימה לנסיעות שטח. הפתרון: הג'יפ של חורחה מיד מושאל לערוץ 1, שהופך צ'יק צ'אק לרכב צילום אתגרי. בזמן שהכתב של ערוץ 1 מראיין נציגים נבחרים מן הקבוצה, רוני קלדרון מחליף את הכיסא השבור בכיסא החליפי, ואנחנו מוכנים להמשיך בדרכינו.

באותו זמן, אחאי בערד, ממתין בסבלנות לפתיחת חנות האופניים, אבל כשזאת נפתחת, אין לה (כמובן) את סוג האוזן שאחאי צריך. אבל, לא אלמן ישראל, הטכנאי מכיר בעל אופני שטח בערד שיש לו אוזן כזו. הוא כמובן לא בבית, אבל מסביר לטכנאי היכן המפתח לבית (ישראל או לא ישראל, תגידו לי !!!!!!!!!!!!!!), האוזן המיוחלת מפורקת מן האופניים, מותקנת על האופניים של אחאי בתוספת מעביר אחורי חדש (במקום זה שנטחן), ואחאי מוכן לחזור ולהצטרף לקבוצה.

בינתיים, הקבוצה ממשיכה להתקדם, מתל ערד אנחנו רוכבים דרום מערבה לכוון כביש ערד באר שבע (כביש 31), חוצים אותו, ורוכבים לכוון נחל קינה. כבר מכאן, הצלם של צוות ערוץ 1 מגלה את הגג של הג'יפ של חורחה, ומצלם את החבורה תוך חליפה של הג'יפ על פני הקבוצה. על גדות המצוק של נחל קינה (100 מטר קיר אנכי תלול, לא משהו מיוחד....) אנחנו עוצרים, ומחכים לאחאי שמצטרף אלינו עם האופניים המתוקנות שלו.  הקבוצה, בזהירות בזהירות, מורידה בהליכה על המדרון התלול את האופניים, עד שמגיעים לתחתית נחל קינה. בתכנון המקורי, מתוך צפייה ב – Google Earth , נראה שהסינגל שעובר בגדה הצפונית של הנחל הוא רכיב לאופניים. במציאות, הסינגל הוא טכני ולא קל לרכיבה. בנוסף לסינגל המאתגר ומרוצף האבנים, תחתית נחל קינה, שעברה שיטפונות קשים רק מספר שבועות לפני המסע, גם היא אתגרית לרכיבה. עקב כך, את 14 הקילומטר של נחל קינה, אנחנו עושים ברכיבה זהירה מאוד, עם מקטעים של הליכה רגלית.

דודיק, האביר על הסוס (ג'יפ) הלבן, וצוות הצילום של ערוץ 1 על הג'יפ השחור של חורחה, פוגשים אותנו ביציאה מנחל קינה, בכניסה למחצבות. מנוחה קצרה וארוחת צהריים ראשונה בשטח. הפסטה, הקבנוס והתה החם מוצאים את דרכם במהרה במורד מערכת העיכול. טבי (תכין כבר קפה) דינרי מגלה, שנעלי הרכיבה שלו פערו פה גדול והן קרועות לחלוטין. צוות החובשים של קבוצת הרכיבה מבצע במהירות לנעליים החייאה + חסימת עורקים + קיבוע זמני, ואנחנו ממשיכים בדרכינו בתוך איזור המחצבות, שיושב בחיבור בין נחל קינה לנחל דימונה.

בזמן שאנחנו רכבים בתוך המחצבות, הצלם של הצוות של ערוץ 1 שוב עולה לגג של הג'יפ של חורחה (למותר לציין שהוא עדיין לא מאובטח), ומצלם אותנו משם תוך שהג'יפ דוהר על דרכי העפר של המחצבה (פרס ערוץ 1 לבטיחות בעבודה).

באמצע הדרך, עוצר אותנו איש בטחון של המחצבה, ומסביר לנו, שהנתיב המקורי ששרטטנו, לא אפשרי יותר לרכיבה. הוא מפנה אותנו לנתיב צפוני יותר, ממש בתוך נחל דימונה, שעולה לכוון ממשית, תחנת הלילה הראשונה שלנו. החלק הראשון של הנתיב החליפי לא בדיוק רכיב. בהמשך המצב משתפר.

בינתיים, השמש מתחילה לשקוע, ואנחנו מקבלים רוח פנים חזקה מכוון מערב, שגם מעלה אבק, וגם מקשה על הרכיבה שהיא שבעלייה מתמשכת של כ – 15 קילומטר. השמש שוקעת כאשר אנחנו מגיעים למסילת הרכבת למישור רותם, ואור אחרון נעלם כאשר אנחנו מגיעים לצומת ממשית. עוד 2 קילומטר של רכיבה בחושך, ואנחנו מגיעים לחוות הגמלים בממשית. נפרדים מצוות הצילום של ערוץ 1, מקבלים חדרים, מתקלחים, וטורפים ארוחת ערב צמחונית שמכינים לנו צוות חאן הגמלים. היינו כל כך רעבים, שאפילו חורחה לא שם לב, שלא היו סטייקים בארוחה..................... באותו הזמן, טבי דינרי קופץ לקניון הענק והמפואר בדימונה (ג'ימונה בעגה המקומית), ורוכש במחיר מוזל וחד פעמי זוג נעלי רכיבה חדשים במחיר המופלא של 149 שח. בלבד (כפי שיתברר בתוך רכיבה קצרה ביותר, המחיר האטרקטיבי היה מוצדק ביותר).
 
מרוב עייפות, ויתרנו על חליבת הלילה של הנאקות (סתאאאאאאאאאאאאאםםםם), וקרסנו בעדינות למיטות, כאשר המזגן מצליח לחמם את צינת הלילה החודרת.

היום השני: מממשית לחאן "גמליה" בספיר

יום רביעי, ה - 20 לפברואר 2013. חוות הגמלים בממשית, 06:30 בבוקר.

אמיר ברזילי קם ראשון (אלא מה), והלך להתרועע עם הגמלים והנאקות. השאר קמו ב – 06:30. התארגנות מהירה, שותים תה חם, נפגשים לראשונה עם עמית הלפרין, נהג משנה לעת מצוא (ואח של גיא הלפרין), התארגנות קצרה, ויוצאים לדרך.

השליש הראשון של היום, כ – 22 קמ. - זהה לחלוטין למסלול שהקבוצה עשתה כבר (בגשם סוחף) בחודש נובמבר 2011 בין ממשית לתחתית מעלה העקרבים הרומי. משם, זה הולך להיות סיפור חדש לגמרי.

מחאן הגמלים בממשית, ירדנו (בעיקר בהליכה, עקב השיטפונות הקשים שסחפו הכל) למישור ימין, חצינו את מישור ימין, והגענו לנחל ימין. את הירידה התלולה מאוד ברגל משפת המצוק לתחתית הנחל, ומשם ברכיבה קצרצרה למנוחה ראשונה בגבי ימין. למרות שסך הכל שעת בוקר די מוקדמת, כבר חם מאוד, וזה בהחלט סימן לבאות. טבי, אגב ירד לתחתית הנחל עם גרביים בלבד!

מגבי ימין, אנחנו ממשיכים לרכוב וללכת לסירוגין בנחל ימין הדי מישורי, ואז מתחיל הטיפוס בסינגלים. בשלב הראשון, אנחנו מטפסים לראש מעלה ימין שמגיע מנחל חתירה. מדלגים מעל הסדקים בסלעים, ונעמדים לצילום קבוצתי מעל התעום הנפערת של 200 מטר לערך מתחת למצוק וצופה למפל ימין האדיר. משם, אנחנו ממשיכים בטיפוס תלול למדי עד למצד צפיר, השער למעלה העקרבים הרומי.

למי שטרם התנסה בכך, מעלה העקרבים הרומי אינו מסמל דווקא את פסגת ההנדסה הרומית המפוארת. זהו שביל חצוב בסלע שהוביל בימי קדם מבקעת הערבה להר, רצוף מדרגות וזוויות מאתגרות, שעם השנים גם התמלא בסלעים, אבנים, ושאר דרדרת. אורך המקטע בין חורבת צפיר עד לתחילת המעלה הרומי (שצמודה לתחילת מעלה העקרבים הישראלי הסלול) הוא כ – 4 קמ והוא מאתגר אפילו בהליכה. מדרגות הסלע החצובות במעלה הרומי מעידות על כך שהרומים לא עלו בו עם כרכרות (ובוודאי שלא עם אופני הרים) אלא נשאו את שקיהם על כפיים.

בקבוצה שלנו ישנם מספק אמיצים עד אמיצים להחריד, שהם בעלי יכולת טכנית נפלאה, שעמדו בגאון מול המורד האכזר ויכלו לו. שאר הקבוצה, שהינם בני תמותה רגילים לכל דבר ועניין, עשו את מרבית מעלה העקרבים הרומי רגלית. למרבה המזל, למעט התהפכות קלה אחת או שתיים, כל הקבוצה הגיעה בשלום לתחתית מעלה העקרבים הרומי.

בתחתית המעלה, מתחת לעץ שיטה מיותם, המתינו לנו דודיק ועמית, עם פסטה מחוממת ותה חם משיבי נפש. אחרי השבת נפש קלה, אנחנו מעיפים מבט בשארית המסלול ליום הזה, ומגלים, שהשעה כבר 14:30, ויש לנו עוד 44 קמ. לרכוב עד חאן "גמליה" בספיר. לא נותר לנו אלא להושיב את ישבנינו על האוכפים הלוהטים ולצאת לדרך.

לפני שאנחנו מגיעים לציר המעיינות שמקביל לכביש הערבה, אנחנו רוכבים על הכביש ממעלה העקרבים כ – 9 קילומטר, כשמשאיות כבדות ועמוסות עוברות אותנו במשבי אויר מטלטלים. כיוון שהרכיבה היא על הכביש, ועל אף העליות התלולות בדרך, אנחנו מצליחים לגמוא את הקטע הכביש הזה במהירות גדולה.

עולים על ציר המעיינות, ונותרים לנו 36 קילומטר לרכיבה בשטח עד לספיר, והשמש מגלה סימנים רציניים של סיום היום. בפעם הראשונה במסע הזה, אנחנו מתחילים להיתקל בתופעת החצץ בערוצי הנחלים (הידוע בכינויו העממי: "דשדש"). רכיבה בדשדש הינה מאמצת הרבה יותר, ומקשה על שמירת יציבות האופניים תוך כדי רכיבה, בקיצור, רכיבת דשדש מעייפת הרבה יותר. הרכיבה בדשדש גורמת לפתיחת מרווחים גדולים של למעלה מקילומטר בתוך בין הרוכבים הראשונים והאחרונים בתוך הקבוצה. כיוון שרק לחלק קטן מן הקבוצה יש עליהם פנסים לתאורת לילה, וכיוון שהשמש כבר שקעה, נולד חשש כבד שחלק מן הרוכבים פשוט ילכו לאיבוד בשטח. אנחנו עוצרים את הראשונים בקבוצה, ומחכים זמן רב למדי עד שהאחרונים מתקבצים אל החבורה. לא נחזור יותר על הטעות של פריסת יתר של הקבוצה כאשר אין קשר עין בין הראשונים לאחרונים.

נותרה לנו כחצי שעה של רכיבה בחשיכה. הרוכבים עם פנסי הראש מתפזרים קדימה ואחורה בתוך הקבוצה כדי שאילו שללא פנסים יוכלו לראות לאן הם רוכבים. אנחנו חוצים את מושב ספיר, חוצים את כביש הערבה מזרחה, ואחרי חיפוש קצר (במקורות), מצליחים למצוא את הכניסה לחאן "גמליה".

בחאן "גמליה" מצפה הפתעה. היום זה יום הולדתו ה – 66 של יוסי דגון, הינוקא שבחבורה. כל המשפחה שלו: אשתו, הבנות והנכדים – למעט רוני קלדרון חתנו שרוכב איתנו (והיה חלק מרכזי בארגון הקנוניה)  הגיעה לשם, והכינה שולחן אוכל מעולה ועוגות נפלאות לכל החבורה. יוסי דגון ההמום מן המחווה הבלתי צפויה מתאושש חיש מהר, ואנחנו פוצחים יחד עם משפחת דגון במסיבת יום-הולדת מאולתרת.

בשלב הזה, מגלה שמעון נרקיס, שג'אנט האחורי שלו סיים את הקריירה (שני שפיצים שבורים). הפתרון: חורחה, שעולה צפונה ליום אחד (להיפרד מאשתו שנוסעת לחו"ל) לוקח את הגלגל של שמעון לתיקון בצפון, ושמעון מקבל את האופניים של חורחה למשך היום הבא. אנחנו נאלצים להיפרד גם מאמיר דוידי ואחאי בונה, שחייבים לחזור לצפון, ולסיים את חלקם בטיול.

בחאן "גמליה" ישנו אוהל שינה ענקי (שיכול להכיל בין 50 ל – 80 אנשים, נשים וטף לשינה בבת אחת). כל אחד לוקח לעצמו מזרן גומי-אויר אחד או שניים, ופורס מעליו את שק השינה האישי שהביא למסע. בנוסף, יש במתחם אוהל נוסף שהוא מסעדה / פאב / דיסקוטק, ובו מצפה לנו ארוחת ערב דשנה, אלא שאחרי המטעמים של משפחת דגון, למי כבר היה כח לכמויות האוכל שגדשו את השולחנות, והספיקו לא רק לחבורה מצומצמת של 15 רוכבים כמונו, שלא לפחות לעוד גדוד חי"ר ממוצע.

אחרי שני גלי האוכל האימתניים, היו כאלה מן הקבוצה, כמו אמיר ברזילי, שעברו לעולם שכולו טוב בתוך דקות ספורות, והיו כאלה שהחזיקו מעמד הרבה יותר זמן (עוד רבע שעה). המהדרין, לאור השינה המשותפת באותו החלל, דאגו מבעוד מועד להביא אטמי אוזניים, שצמצמו, לפחות במידת מה, את הרעש מהנגרייה.
יום חמישי, ה – 21 לפברואר 2013.
 
היום הזה תוכנן מראש כיום ה"סטאלבט והמנוחה" של המסע. את אופי היום קבע בעיקר המרחק בין ספיר לפארן: 41 קילומטר "בלבד" (מה שנקרא: "בקטנה"). זה אפשר לקבוצה לקום יחסית מאוחר, לצאת לדרך מאוחר, ועדיין להגיע בשעות אחר הצהריים המוקדמות לפארן.
 
בדיוק כמו היום שקדם לו, את פני המתעוררים קיבל מזג אויר חם במיוחד, שהלך והתלהט ככל שנקפו השעות. התארגנות קצרה. שמעון נרקיס עולה על האופניים של חורחה, ולא מוצא את נפשו מרוב צער ויגון. נפרדים ממתחם חאן "גמליה" וחוצים חזרה את כביש הערבה לכוון המשך ציר המעיינות שנמצא מערבית לכביש.
 
נקודת עצירה ראשונה, בעיר הנבטית מואה, מערבית למושב צופר. בזמן שדודיק ועמית הלפרין מנצחים על הכנת משקאות חמים, החבורה מפקירה את אופניה על ציר המעיינות, ועולה לגבעה עליה שוכנת מואה. מנוחה קצרה ודאחקות בעל גוון שוביניסטי (שנשמיט מפאת צנעת הפרט), וממשיכים בדרכינו.
 
הנקודה המשמעותית הבא ביום השלישי הוא מעלה עשוש. זהו מעלה תלול במיוחד, העולה דרומה מערוצו הרחב של נחל עשוש ומפריד בינו לנחל צופר.  במעלה  זה מדרגות סלע אימתניות מלאות פודרה, שוותיקי הבריגדה התאמנו בו בעבירות ג'יפים. חן, שהוא נהג גיפ'ים צבאי אקסטרימיסטי ידוע, מציע לנהוג את הג'יפ של גיא הלפרין במעלה עשוש. משום מה, גיא הלפרין – שהוא במקרה גם בעליו של הג'יפ דנן - לא ממש מתלהב מהרעיון, ודודיק ועמית נאלצים לבצע הקפה משמעותית של המעלה, בזמן שחבורת הרוכבים מטפסת ברגל את המעלה תוך התנשפויות עמוקות ודופק מרקיע שחקים.
 
אחרי שצלחנו בהצלחה את מעלה עשוש, אנחנו סוטים לנחל זעף, שם אנחנו עוצרים לארוחת צהריים בפורמט הקבוע: פסטה עם רוטב אדום / טונה (מחק את המיותר), קפה ותה. בהמשך אנו חוצים את נחל ברק ואת ערוצו הרחב של נחל פארן  מגיעים חיש-קל לחממות הפלפלים האין-סופיות של מושב פארן, וצ'יק צ'אק אנחנו נכנסים בשעריו של חאן "אבירן". השעה עוד לא ארבע אחר הצהריים, איזה כיף.
 
חאן "אבירן" הוא פינה קסומה וירוקה בלב מושב פארן. אנחנו מניחים את האופניים והתיקים, ומייד נכנסים למוד שאנטי. הג'קוזי של חאן "אבירן" מופעל חיש קל,  ואמיצי הלב שביננו קופצים למים הרדודים.
 
הערב, אנחנו מקבלים ארוחת ערב מעולה בחדר האוכל של החאן. הבעלים של החאן, עמוס, ממליץ לנו לשנות את המסלול המקורי בצד המערבי של כביש הערבה, ובמקום זאת לרכוב לאורך גבול ירדן מפארן ועד קיבוץ יהל. לאחר דיון קצר, ההצעה של עמוס מתקבלת והנתיב ליום הרביעי משתנה.
 
באישון לילה, כאשר כולם כבר נוחרים בחלום השלישי, מגיעים למתחם על קצות האצבעות חורחה פיניאבסקי ורונן אהרפי. הנה מה שעבר חורחה באותו היום: נפרד מזוגתו תבדל"א שטסה לדרום אמריקה, לקח מתיקון את הגלגל של שמעון הצדיק, אסף בצור יגאל את רונן אהרפי והאופניים שלו, נסע מצור יגאל להר עמשא כדי לאסוף את עגלת הנגרר של האופניים (שהשארנו שם ביום הראשון), עבר דרך חאן גמליה בספיר, כדי לאסוף את האופניים של שמעון הצדיק, ורק אז הגיע לחאן אבירן. בקיצור, חסיד אומות העולם. 

היום הרביעי: מפארן לנאות סמדר

יום שישי, ה - 22 לפברואר 2013.
 
לראשונה במסע חוצה דרום, קמנו לא עייפים, שתינו בזריזות משהו חם, ארזנו סנדוויצ'ים בתיקי הגב, מילאנו מים, ויצאנו לדרכינו (לא לפני שהצטלמנו תמונה קבוצתית על הדשא של חאן אבירן). חיש מהר חצינו את כביש הערבה מזרחה, אל כביש הפטרולים שנושק לגבול ישראל – ירדן.
 
אחרי מספר ימים של רכיבות חצץ בערוצי נחלים, ציר הפטרולים בין פארן לקיבוץ יהל, 46 קילומטר אורכו, הוא בעקרון שביל לבן ואיכותי, שמאפשר רכיבה בקצב גבוה. ובאמת, יכולנו "להרביץ אותה" בקצב מהיר למדי. במרחק לא גדול מן הציר, שזרוע בכל מספר קילומטרים באבני גבול, ניתן לראות במרחק לא גדול מזרחה מוצבים ירדניים, אבל המרחק היה גדול מידי מכדי ליצור אפילו מגע עין.
 
לאורך הציר הזה, מספר נקודות העניין אינו גבוה במיוחד, אבל כל נקודת עניין היא מקסימה. נקודה ראשונה: מאגר המים הדסה-עשת, שהיה מלא במים מן השיטפונות האחרונים, ממש אגם בלב הערבה. נקודת עניין שניה: הפונדק של כושי בקילומטר ה – 101.  כיוון שהחבורה אוהבת ספונטניות, אנו מקבלים החלטה ספונטנית לסטות באורח ספונטני מן המסלול, ולהיכנס לפונדק של כושי. עוצרים להתרעננות קצרה. רוכשים שתייה קרה במרכול. חורחה ורונן מור מתיישבים בכורסאות עיסוי, ו(כמעט) מקבלים טיפול מסור. משם, אנחנו חוזרים באופן ספונטני אל הנתיב המקורי, עד שאנחנו מגיעים לכניסה לקיבוץ יהל.
 
מקיבוץ יהל, עולה נחל יעלון בנתיב מפותל על לקיבוץ נאות סמדר (לשעבר קיבוץ שיזפון). כקילומטר במעלה נחל יעלון, מחכה לנו הג'יפ הלבן (שעמד במבחן) עם ארוחת צהריים ושתייה חמה. חלק מן החבר'ה מנצלים את האתנחתא לשינה קצרה, מי על פני הקרקע, ומי על ענפי העצים (עיין ערך: רונן גרשון) מפחד החיות הטורפות בשטח.
 
בדומה לשאר נחלי הערבה, נחל יעלון הוא נחל בעלייה רצופה ובליבו דשדש, ובמקרה הספציפי, דשדש עמוק ומחבק. בנוסף לכך, אנחנו מקבלים רוח אחה"צ חזקה מול הפנים. אין ברירה אלא להיכנס למצב נהג אוטומטי, לשים מהלך נמוך, ולטפס במהירות המינימלית שמאפשרת לאופניים לא לטבוע בתוך הדשדש. בערך באמצע העלייה, האנרגיה של שמעון הצדיק יוצאת לשביתה זמנית, והוא סובל מחלושס זמני. כיוון שיש ג'יפ (חסוך שלא יחסר), מעמיסים את תיק הרכיבה של שמעון על הג'יפ, והוא מקבל זריקת עידוד, ופתאום מסוגל לתת גז על הפדלים ולרכוב עד נאות סמדר, והפעם במהירות שיא שגורמת לשאר הרוכבים לראות את גבו.
 
אנחנו מגיעים לנאות סמדר עם שקיעה, אבל לפני אור אחרון. כפי שרונן סובל ארגן, אנחנו מקבלים את גן הילדים של הקיבוץ כמקום לינה, ומתארגנים במהירות. נציג של הקיבוץ מופיע ונותן לנו סקירה על תולדות הקיבוץ ומאפייניו המיוחדים. בעת הסקירה מציץ ראשו של עכבר חמוד מאחד הארונות במטבח. תוך כדי הכנת האופניים ליום המחרת, רוני קלדרון מגלה שהמעביר הקדמי של שבור. אמיר ברזילי שולף מיד מעביר קדמי חליפי, וצוות הטכנאים (לא של ערוץ 1) מחזיר את האופניים של רוני למצב רכיבה תקין. ארוחת הערב שאנחנו מקבלים היא צמחונית – גם כי זה טעים ובריא, אבל בעיקר כי לקיבוץ נאות סמדר לא נכנס בשר (למגינת ליבו של חורחה). כיוון שיום המחרת מתחיל מאוד מוקדם, החבר'ה מתארגנים במהירות לשינה, והיום נגמר.

היום החמישי: משחרות לאילת

יום שבת, ה - 23 לפברואר 2013.
 
השעונים המעוררים צלצלו. השעה 04:30 (רונן סובל וגיא הלפרין גילו לראשונה בחייהם, שיש שעה כזו באמת בשעון). זוחלים החוצה משקי השינה, ומתכוננים ליום האחרון: רכיבה משחרות לאילת.
 
על מנת להגיע לאילת באור יום, אנחנו מקפיצים את האופניים לנאות סמדר לשחרות, נהלך נסיעה של 20 קמ. כיוון שאנחנו מוגבלים במספר הרכבים, קודם כל יוצאת נגלה ראשונה לשחרות עם חצי מהקבוצה. חיל החלוץ מגיע לשחרות קצת אחרי חמש לפנות בוקר. הג'יפ מוריד את הקורבנות במדבר האפל והריק, וחוזר לנאות סמדר. מי שלא ראה חושך מוחלט מימיו, לא היה בשחרות באותו יום. קר משהו משהו (אל דאגה, זה יעבור מהר מאוד). החבר'ה מצליחים למצוא כמה זרדים מיותמים, ואש קטנה ניצתת. לקראת השעה שש בבוקר, מגיעה שאר החבורה. עכשיו כבר אור יום. מתארגנים במהירות, ויוצאים לדרך.
 
התחלת המסלול היא סינגל צר, שמתחיל בעליה, ונגמר בירידה דרך נחל זוגן לשולי בקעת עובדה. כאן ממתין לנו דודיק והג'יפ לארוחת בוקר של סנדביצ'ים וקפה. משם אנחנו ממשיכים בתוך בקעת עובדה, על שולי הגדר של בסיס חיל האויר בעובדה. בשלב הזה, האופניים של חורחה מקבלות התקף לב קל, והוא נאלץ להעלות אותן לגג של הג'יפ, עד שהן מתוקנות באורח זמני וחוזרות לתפקוד חלקי.
 
מבקעת עובדה, אנחנו חותכים לנחל מלחן, ועל החצץ האהוב עלינו, ומול רוח נגדית חזקה (מה חדש, חבר'ה), אנחנו עולים ומבצעים חנייה נוספת בבאר מילחן. אחרי שאנחנו מסיימים את נחל מלחן, אנחנו עוברים לנחל מתק, בו יש גבס צבעוני. ומשם עולים את כל העלייה להר ברך. כל זה נשמע אולי קליל לביצוע עם יד קשורה לאחור. בפועל, מהרגע שנכנסנו לנחל מלחן, ועד שסיימנו את העלייה להר ברך, גמענו מרחק מצטבר של 25 קילומטר על חצץ, מול רוח נגדית עזה, ויום חם להפליא. גם אם הקבוצה מידי פעם התפרסה על פני למעלה מקילומטר, כולם ללא יוצא מן הכלל עמדו במשימה (אחרי 4 ימי רכיבה לא פשוטים) בכבוד.
 
מהרגע שהגענו להר ברך, התחיל ה – fun האמיתי של יום הרכיבה החמישי. קבלנו את אחד הסינגלים הכי יפים בארץ – מעלה סיירים – שנחצב בשטח במיוחד ובכישרון רב עבור רוכבי השטח. לאורך 8 הקילומטר של הסינגל, יורדים כ -400 מטר בגובה, בשביל זורם להפליא, שכל מה שצריך לעשות בו, זה להרים את התחת מהכיסא, ולעוף במורד. פשוט הנאה צרופה, שכל חובב אופני שטח חייב לעשות עליו √ באיזה שהוא שלב בחייו.
 
אחרי שסיימנו את הסינגל, המשכנו לרדת בתלילות במורד נחל עתק (עוד 500 מטר ירידה מעבר ל – 400 שכבר ירדנו במעלה סיירים). עצרנו בתצפית מרהיבה לנקיק נחל עתק וגבי עתק ושם פגשנו מטיילים בתוך רכב שטח, שבדיוק סיימנו לעשן בשר סטייקים מפרה שלמה. הם כמובן הציעו לנו את הקילוגרמים האחרונים שנותרו ממנה, ולמרבה התדהמה, חורחה פיניאבסקי, שנותר מאחור, וכמעט ולא היה שותף לחגיגה (בסוף, שמעון הצדיק שמר חתיכה אחת לעדות עבור חורחה).
 
המשכנו עד לנקודת המפגש בין נחלי עתק ורחם, שם אכלנו ארוחת צהריים. הסתבר שהגענו לנקודה זו מוקדם בהרבה מהצפוי.
 
המסלול המקורי לאותו היום, טיפס מאזור באר אורה דרום מערבה להרים שמעל אילת, ומשם בסינגל שאפתני בירידה לאילת. לאור השעה המאוחרת, נערך קונסוליום מהיר בקרב הקבוצה, והוחלט על שינוי מסלול. במקום לרכוב את הקטע המאתגר, הקבוצה החליטה שנרכב מזרחה, נחצה את כביש הערבה באזור שמורת עין עברונה ודקלי הדום, מעט דרומה לבאר אורה, ונרכב על קו הגבול ישראל – ירדן עד אילת. וכך עשינו. עוד 28 קילומטר לסיום המסלול כולו.
 
כ – 10 קילומטר צפונה לאילת, עצרנו בבריכות הפלמינגו, שממוקמות ממש מערבית לשדה התעופה של עקבה, ונהנינו עד מאוד מאלפי העופות הכתומים שאכלסו את בריכות המלחה. ומשם, ברכיבה מהירה למדי, רכבנו לתוך אילת, ולאזור המלונות שלה.
 
כאן באו לידי ביטוי מערכות הקשרים של חורחה. כמה טלפונים קצרים של חורחה למושכים בחוטים באזור אילת, וקבלנו רשות להגיע לספא של מלון רימונים באילת להתקלח שם ללא כל תשלום. אח"כ, העמסנו את כל האופניים על העגלה והרכבים, ובאדיבות חורחה, נסענו במוניות לקניון פארק הקרח החדש-דנדש באילת, שם סודרה לנו מסעדה איכותית, וארוחת סיום לתפארת מדינה ישראל. עייפים אך שבעים, חזרנו למלון, עלינו לרכבים, ועלינו צפונה.
 
לחורחה הייתה טיסה באותו הבוקר, יום ראשון ה – 24 לפברואר, לכנס הסלולאר השנתי בברצלונה. זה כמובן לא מנע מהגי'פ שלו להתפנצ'ר על כביש 6, כ – 50 קילומטר מהבית. נאלצנו לפרק את כל האופניים והחבילות מהג'יפ, ולהחליף גלגל. בסוף הגענו לכוכב יאיר – צור יגאל  בסביבות 3 בבוקר, שעתיים לפני שחורחה טס. אין ספק, שזו הייתה אתנחתא של סיום נאותה ביותר למסע המופלא.  

סיכומים וסטטיסטיקות

משתתפים:

אמיר ברזילי, אמיר דוידי, אחאי בונה, חורחה פיניאבסקי, גיא הלפרין, חן ביתן, טבי דינרי ,יוסי דגון, נועם קסטלר,נועם נר גאון, רונן גרשון , רונן סובל, רונן מור, רונן אהרפי, רוני קלדרון, שמעון נרקיס.

 

מלווים:

דודיק הלפרין (ליווי מלא) ועמית הלפרין (בהופעת אורח).
היום הראשון: מסלול, גרף גבהים וסטטיסטיקות
היום השני: מסלול, גרף גבהים, וסטטיסטיקות
היום השלישי: מסלול, גרף גבהים וסטטיסטיקות
היום הרביעי: מסלול, גרף גבהים וסטטיסטיקות
היום החמישי: מסלול, גרף גבהים וסטטיסטיקות
סרטי וידאו מהטיול:

 

באדיבות רוני קלדרון וערוץ 1, אמיר ברזילי, טבי דינרי, שמעון נרקיס, נועם נר-גאון, נועם קסטלר ואחאי בונה.
הסרט (על היום הראשון במסע) של ערוץ 1
היום הראשון:
היום השני:
היום השלישי:
היום הרביעי:
סרטון סיכום של 5 ימי ימי הרכיבה (רוני קלדרון):

היום השלישי: מספיר לחאן "אבירן" בפארן

bottom of page