יום שלישי, ה - 19 לפברואר 2013. הכניסה ליישוב הר-עמשא, 06:45 בבוקר.


שלל כלי הרכב של הקבוצה מגיע לכניסה להר עמשא עטור הערפילים (גובה 860 מטר מעל פני הים). שעת בוקר מוקדמת. עדיין קר מאוד, וכולם לבושים היטב. חורחה מתלונן ששוב אין סטייקים. פורקים את האופניים מכלי הרכב.  מכינים קפה חם לשיפור מצב הרוח. הנהגים מכניסים את הרכבים (והעגלה של האופניים) לתוך היישוב הר עמשא למניעת "השאלתם" לתושבים הפלסטיניים של דרום הר חברון, תמונה קבוצתית לפני היציאה, והיידה, יוצאים לדרך.


לא הספקנו לרכוב 200 מטר מנקודת היציאה, ואחאי בונה גוזר אוזן באופניים, כמו שנאמר: פתיחה, 2 אצבעות. כיוון שכולם עדיין מלאי מרץ, צ'יק צ'אק האוזן מוחלפת באוזן ספייר (היחידה שהיתה לאחאי לאופני ה – 2K הנדירות שלו), ושוב אנחנו מוכנים להמשיך בדרכינו. אחאי מספיק לרכוב אולי עוד 10 מטר, והפעם, הוא גוזר לא רק את האוזן, אלא גם את המעביר האחורי. השעה 7:30 בבוקר, שום חנות אופניים בסביבה לא עושה אפילו קולות של להפתח. אחאי מחליט ללכת לג'יפ שלו בהר עמשא ולנסוע עם האופניים הבלתי תקינים שלו לחנות האופניים בערד, ולנסות ולהצטוות אלינו בהמשך היום. שאר הקבוצה ממשיכה בדרכה בדרך סלעית העוברת במורדות הדרומיים של הר חברון, בואכה בקעת ערד, לכוון התחנה הראשונה של מסלול היום הראשון: תל ערד. לטובת הרוכבים המחבבים שטח מאתגר, הירידה מהר עמשא לכוון תל ערד, עד להגעה למישור, היא גינת סלעים עם מדרגות, שהיא אומנם טכנית, אבל עם ריכוז מתאים מצד הרוכבים, מדובר במספר קילומטרים של ירידה מהנה ביותר.


אנחנו מצליחים לעבור אולי עוד קילומטר אחד במורד מדרגות הסלע, ולרוני קלדרון נשברות מסילות הכיסא. אומנם הבאנו למסע כיסא עודף כחלקי חילוף, אבל הוא ברכב המלווה, שמפאת תנאי השטח, ביצע עיקוף ומחכה לנו בתל ערד. לא נותר אלא לבצע תיקון זמני עם אזיקונים (שלא באמת עוזר), ועל רוני קלדרון נגזר לרכוב עד לתל ערד – כ – 10 קילומטר – עם כיסא הסובל מ – 85% נכות, מה שמשפר מאוד את יכולותיו האקרובטיות של רוני.

​
בתל ערד, ממתין לנו לא רק דודיק עם ג'יפ הליווי, אלא גם צוות צילום של ערוץ 1. רוני קלדרון הוא עובד ערוץ 1, וכששמע שערוץ 1 מכין כתבה על ספורט אתגרי ב"גיל הזהב" (שזה בדיוק אנחנו), הוא ישר אירגן שגם אנחנו נופיע בו.  לא פחות מ – 5 אנשי צוות של ערוץ 1 מחכים לנו בתל ערד. אלא מאי, הם מגיעים במונית מרצדס מפונפנת, שלא מתאימה לנסיעות שטח. הפתרון: הג'יפ של חורחה מיד מושאל לערוץ 1, שהופך צ'יק צ'אק לרכב צילום אתגרי. בזמן שהכתב של ערוץ 1 מראיין נציגים נבחרים מן הקבוצה, רוני קלדרון מחליף את הכיסא השבור בכיסא החליפי, ואנחנו מוכנים להמשיך בדרכינו.


באותו זמן, אחאי בערד, ממתין בסבלנות לפתיחת חנות האופניים, אבל כשזאת נפתחת, אין לה (כמובן) את סוג האוזן שאחאי צריך. אבל, לא אלמן ישראל, הטכנאי מכיר בעל אופני שטח בערד שיש לו אוזן כזו. הוא כמובן לא בבית, אבל מסביר לטכנאי היכן המפתח לבית (ישראל או לא ישראל, תגידו לי !!!!!!!!!!!!!!), האוזן המיוחלת מפורקת מן האופניים, מותקנת על האופניים של אחאי בתוספת מעביר אחורי חדש (במקום זה שנטחן), ואחאי מוכן לחזור ולהצטרף לקבוצה.


בינתיים, הקבוצה ממשיכה להתקדם, מתל ערד אנחנו רוכבים דרום מערבה לכוון כביש ערד באר שבע (כביש 31), חוצים אותו, ורוכבים לכוון נחל קינה. כבר מכאן, הצלם של צוות ערוץ 1 מגלה את הגג של הג'יפ של חורחה, ומצלם את החבורה תוך חליפה של הג'יפ על פני הקבוצה. על גדות המצוק של נחל קינה (100 מטר קיר אנכי תלול, לא משהו מיוחד....) אנחנו עוצרים, ומחכים לאחאי שמצטרף אלינו עם האופניים המתוקנות שלו.  הקבוצה, בזהירות בזהירות, מורידה בהליכה על המדרון התלול את האופניים, עד שמגיעים לתחתית נחל קינה. בתכנון המקורי, מתוך צפייה ב – Google Earth , נראה שהסינגל שעובר בגדה הצפונית של הנחל הוא רכיב לאופניים. במציאות, הסינגל הוא טכני ולא קל לרכיבה. בנוסף לסינגל המאתגר ומרוצף האבנים, תחתית נחל קינה, שעברה שיטפונות קשים רק מספר שבועות לפני המסע, גם היא אתגרית לרכיבה. עקב כך, את 14 הקילומטר של נחל קינה, אנחנו עושים ברכיבה זהירה מאוד, עם מקטעים של הליכה רגלית.


דודיק, האביר על הסוס (ג'יפ) הלבן, וצוות הצילום של ערוץ 1 על הג'יפ השחור של חורחה, פוגשים אותנו ביציאה מנחל קינה, בכניסה למחצבות. מנוחה קצרה וארוחת צהריים ראשונה בשטח. הפסטה, הקבנוס והתה החם מוצאים את דרכם במהרה במורד מערכת העיכול. טבי (תכין כבר קפה) דינרי מגלה, שנעלי הרכיבה שלו פערו פה גדול והן קרועות לחלוטין. צוות החובשים של קבוצת הרכיבה מבצע במהירות לנעליים החייאה + חסימת עורקים + קיבוע זמני, ואנחנו ממשיכים בדרכינו בתוך איזור המחצבות, שיושב בחיבור בין נחל קינה לנחל דימונה.


בזמן שאנחנו רכבים בתוך המחצבות, הצלם של הצוות של ערוץ 1 שוב עולה לגג של הג'יפ של חורחה (למותר לציין שהוא עדיין לא מאובטח), ומצלם אותנו משם תוך שהג'יפ דוהר על דרכי העפר של המחצבה (פרס ערוץ 1 לבטיחות בעבודה).


באמצע הדרך, עוצר אותנו איש בטחון של המחצבה, ומסביר לנו, שהנתיב המקורי ששרטטנו, לא אפשרי יותר לרכיבה. הוא מפנה אותנו לנתיב צפוני יותר, ממש בתוך נחל דימונה, שעולה לכוון ממשית, תחנת הלילה הראשונה שלנו. החלק הראשון של הנתיב החליפי לא בדיוק רכיב. בהמשך המצב משתפר.


בינתיים, השמש מתחילה לשקוע, ואנחנו מקבלים רוח פנים חזקה מכוון מערב, שגם מעלה אבק, וגם מקשה על הרכיבה שהיא שבעלייה מתמשכת של כ – 15 קילומטר. השמש שוקעת כאשר אנחנו מגיעים למסילת הרכבת למישור רותם, ואור אחרון נעלם כאשר אנחנו מגיעים לצומת ממשית. עוד 2 קילומטר של רכיבה בחושך, ואנחנו מגיעים לחוות הגמלים בממשית. נפרדים מצוות הצילום של ערוץ 1, מקבלים חדרים, מתקלחים, וטורפים ארוחת ערב צמחונית שמכינים לנו צוות חאן הגמלים. היינו כל כך רעבים, שאפילו חורחה לא שם לב, שלא היו סטייקים בארוחה..................... באותו הזמן, טבי דינרי קופץ לקניון הענק והמפואר בדימונה (ג'ימונה בעגה המקומית), ורוכש במחיר מוזל וחד פעמי זוג נעלי רכיבה חדשים במחיר המופלא של 149 שח. בלבד (כפי שיתברר בתוך רכיבה קצרה ביותר, המחיר האטרקטיבי היה מוצדק ביותר).
 

מרוב עייפות, ויתרנו על חליבת הלילה של הנאקות (סתאאאאאאאאאאאאאםםםם), וקרסנו בעדינות למיטות, כאשר המזגן מצליח לחמם את צינת הלילה החודרת.