קבוצת רוכבי השטח כוכב יאיר - צור יגאל
המסע המופלא על שביל רוכב ישראל - חלק שני - חוצה דרום - מהר עמשא לאילת - 19 עד ה - 23 לפברואר 2013
בין התאריכים 19 לפברואר 2013 ל – 23 לפברואר 2013, קבוצת רכיבת השטח של כוכב יאיר – צור יגאל, בליווי שחקני החיזוק הקבועים מאזור השרון ומבשרת ירושלים, (כמעט) והשלימה את חציית ישראל כולה ברכיבת שטח. במהלך 5 הימים האלה, הקבוצה רכבה 5 מקטעי רכיבה שהחלו ביישוב הר עמשא שממוקם בדרום הר חברון, ועד לסיומם בעיר אילת.
המסע הזה, היה המשך ישיר להרפתקה שהחלה מספר חודשים קודם לכן, בשלהי חודש אוקטובר 2012, שבו רכבה אותה קבוצה (כמעט בדיוק) את הקטע הר החרמון – כוכב יאיר במשך 3 ימי רכיבה.
לקטע הזה של מסע המופלא, הגענו כולנו למודי ניסיון (שפשפות, התכווצויות, ושאר מרעין בישין) מן המסע הקודם, ולכן, כפי שמיד תוכלו לקרוא, המסקנות שהופקו ויושמו מן המסע הראשון, הפכו את המסע השני למוצלח עוד הרבה יותר.
מה למדנו מהמסע הקודם (או יותר בפשטות: ל מ ה ????)
או קי, רכבנו את החרמון לכוכב יאיר בשלושה ימים מאתגרים ביותר, הגענו הביתה עייפים אך רצוצים, חלקינו עם אגן ירכיים שהיה זקוק לאוברול כללי עם קידוח בוכנות, אז למה, לכל הרוחות, צריך להמשיך עם זה ??????
אומרים במסורת היהודית: "מי שמתחיל במצווה, אומרים לו: גמור", ומסתבר שסיום המצווה חל גם עלינו. אבל, כיוון שהיה ברור שגם הפעם נהיה קבוצה גדולה, אפילו גדולה עוד יותר מן המסע הקודם – עובדה שכופה קצב התקדמות איטי יותר עקב תקלות טכניות והבדלי כושר רכיבה פנימיים בתוך הקבוצה - החלטנו על העקרונות הבאים כמנחים לתכנון המסע:
עונה בשנה לרכיבה: הנגב, הערבה והרי אילת הם מקום חם, גם כאשר במרכז וצפון הארץ "משתולל" החורף. לכן, קבענו את הרכיבה לחודש פברואר, שהוא ממש "אמצע החורף". קיווינו, מה שלא כל כך הלך לנו ברכיבה מהחרמון לכוכב יאיר (היה חם מאוד, למרות שרכבנו בסוף אוקטובר), שיהיה מאוד קר בתחילת הרכיבה בבוקר ובערב, אבל קריר עד נעים במהלך היום. הכוונות היו טובות ונכונות (אך הביצוע בשטח לא יצא איי-איי-איי......)
מרחק רכיבה ליום: ברכיבה מהחרמון לכוכב יאיר (68 קמ. ביום הראשון, ו – 82 קמ. ביום השני), למדנו, שרצוי מאוד, בקבוצה גדולה של רוכבים, לא לעבור את 60 הקילומטרים רכיבה ליום. זה אומר, תחת הנחת עבודה של מהירות רכיבה ברוטו (הכוללת גם תקלות ועצירות למנוחה) של 6 קמ"ש, כ – 10 שעות בשטח מיציאה ועד לסיום כל יום. כיוון שבפברואר, היום עדיין קצר מאוד: זריחה ב – 06:15, ואור אחרון ב – 18:00, וכיוון שהקבוצה לא רצתה לקום כל יום לפנות בוקר ולצאת מוקדם עם זריחה, המגבלה הזו על אורך מסלול יומי, התגלתה, כפי שתקראו מיד, כמפתח להצלחת המסע.
מקומות לינה: למרבה ההפתעה, הנגב והערבה שוממים למדי, ומקומות לינה איכותיים (ולא יקרים להחריד) לקבוצה כה גדולה של רוכבי אופניים, על האופניים והציוד שלהם, אינם מחזה נפוץ. לאור המגבלה על אורך המסלול ליום (ראה/י סעיף קודם), הבחירה הטבעית הייתה בחאני דרך לאורך המסלול, ברובם הגדול חללי אוהלים גדולים עם לינה משותפת לכל הקבוצה והאופניים יקרי הערך. גם פרט זה התגלה כמפתח חיובי ביותר להצלחת הטיול.
גובה מצטבר ליום: במסע מהחרמון לכוכב יאיר, צברנו ביום הראשון כ – 1,400 מטר טיפוס מצטבר (על 68 קמ.) וכ – 1,550 מטר ביום השני (על 82 קמ.). לפני תכנון המסע הזה, החלטנו, שלא לעבור בממוצע ליום מעבר ל – 700 מטר עלייה מצטברת ליום. גם החלטה זו התגלתה כמפתח חיובי להצלחת הטיול.
תזונה בשטח: ביצענו בהצלחה בקטע חרמון – כוכב יאיר, ושכללנו עוד יותר ברכיבה הנוכחית. קודם כל, כל אחד מן הרוכבים, ללא יוצא מן הכלל, הונחה להביא איתו מגוון אבקות איזוטוניות וג'לי אנרגיה. התוספים הללו היוו מפתח למניעת התכווצויות ותשישות. נוסף על כך, לכל ארוחת צהריים (שתוכננה לכלול גם שלאף שטונדה משמעותי), תוכנן תפריט של פחמימות זמינות (פסטה) עם רטבים איכותיים (עגבניות ו/או טונה), שמילאו מייד חוסרי אנרגיה לכולם. (הפסטה בושלה תמיד בלילה לפני, ונלקחה לדרך באריזות ענק כשהיא מוכנה. וכל מה שנותר היה לחמם אותה ולהגיש).
ליווי ממונע: במסע הקודם מהחרמון לכוכב יאיר, ליווה אותנו רכב שטח איכותי (טויוטה לנדקרוזר) שעליו נהגו, ברוטציה, רוכבים מן הקבוצה. העובדה, שהרכב מחזיק אוכל, מים, וחלקי חילוף לאופניים, אפשרה לרוכבים להפחית משמעותית את משקל התרמיל על הגב, והקלה מאוד על הרכיבה. הפעם החלטנו, שננסה להביא למסע נהג (או נהגים) שאינם מקבוצת הרוכבים, כך שכל אחד מן הרוכבים יוכל להנות מכל המסע, ולא לוותר על אף קטע רכיבה. גם כאן, החלטה שהתבררה כמוצלחת עד מאוד.
מה לא ידענו ? שבניגוד לרכיבה במרכז הארץ ובצפונה, שבה פני הקרקע הם אדמה מהודקת, ברכיבה בדרום, במיוחד בערוצי נחלים, הרכיבה היא בתוך חצץ. רכיבה בתוך חצץ מאמצת ברמה הפיזית הרבה יותר, על אותם מרחקי רכיבה. כאן, ההחלטה להגביל, עקרונית, את כמות הקילומטרים ליום לכ – 60 בלבד, התבררה כנפלאה, כיוון שרכיבה של קילומטר אחד בחצץ, במיוחד אם הקילומטר המחוצץ הזה בעלייה, שקולה למאמץ של מרחק כפול הזה בתנאים "נורמליים".
ההכנות למסע
כמו בפעם הקודמת, גם הפעם, שמעון ("הצדיק") נרקיס ורונן ("המצליף הסיעתי") סובל לקחו על עצמם את תכנון המסע. שמעון התמקד יותר ב"ציור" מסלול המסע ויצירת קבצי ה – GPS, כאשר מספר איזורי האש הסגורים בדרום מקשה עד מאוד על תכנון המסלול. רונן התמקד יותר במציאת מקומות הלינה, ובתיאום מעברים באזורי האש. ללא עבודתם המאומצת והמסורה של צמד החמד הללו, המסע לא יכול היה לצאת אל הפועל.
תחת המגבלות של 60 קמ. רכיבה ליום + מיקומם הנתון של מקומות לינה, רונן סובל בחר את ארבעת מקומות הלינה הבאים: חוות הגמלים בממשית (לילה ראשון), חאן "גמליה" בספיר (לילה שני), חאן "אבירן" במושב פארן (לילה שלישי), ואירוח כפרי בקיבוץ נאות סמדר (לילה רביעי). כיוון שאף אחד מאיתנו, כולל רונן סובל, לא היה באף אחד מן המקומות הללו בעבר, לא ידענו באמת למה לצפות. (כפי שתקראו בהמשך, לא התאכזבנו כלל ועיקר).
מבחינת אימוני רכיבה לקראת המסע, היינו הרבה פחות ממושמעים לעומת ההכנות למסע הקודם. בראש ובראשונה, התקופה שקדמה למסע הנוכחי הייתה רווית גשם, עובדה שהקשתה מאוד על אימוני נפח מסודרים. אבל, גם מעבר לכך, כמות האימונים, וכמות המשתתפים בכל אימון, לא הזכירה את ההכנות למסע מהחרמון לכוכב יאיר. עובדה זאת הדאיגה את קברניטי הטיול, אבל, בדיעבד, התבררה כלא קריטית למהלכו התקין של המסע.
הבטיחו את הגעתם לכל המסע: שמעון נרקיס, רונן סובל, טבי דינרי, אמיר ברזילי, גיא הלפרין, רונן מור (עם השגחה הורית צמודה), יוסי דגון, רוני קלדרון, נועם קסטלר, נועם נר-גאון, חן ביתן ורונן גרשון.
הבטיחו את הגעתם לחלק מן המסע: חורחה פיניאבסקי (נשיא כבוד של קבוצת *3344, רועה רוחני של פרה #376 ויו"ר האגודה לקידום הסטייק הארגנטינאי), אמיר דוידי, אחאי בונה ורונן אהרפי.
בנוסף, בתפקיד הנהגים המלווים, טבחים, מבשלי קפה (ותה), קציני מצב רוח, ועוד ועוד, הבטיחו את בואם דודיק הלפרין (אבא של גיא הלפרין) ועמית הלפרין (שגם הוא קשור איכשהו לגיא הלפרין). על אף העובדה, שאף לא אחד מהם עבר מראש מבחני קבלה והתאמה לקבוצה, הזווג איתם התברר כמופלא ומוצלח מעל ומעבר לכל המצופה.
הלילה שלפני: תחכום יתר שהתברר כמפח נפש.......
ישנם אנשים מסוימים הקשורים לקבוצת הרכיבה שלנו, שהשעה 07:00 בבוקר עבורם היא עדיין שעת לילה מוקדמת. כיוון שתחילת הרכיבה ביום הראשון מהר עמשא תוכננה לשעה 06:45 (לפנות) בוקר, משמעות הדבר הייתה, שצריך לקום בכוכב יאיר / צור יגאל בשעה 04:30, כדי להגיע בזמן. אותם אנשים מסוימים, שמיד ננקוב (בעדינות הראויה) בשמם, העדיפו על כן, לצאת לאזור הר עמשא בערב שלפני (יום שני) ולישון בסביבה, וכך, לקום בשעה 06:00 ולא ב – 04:30.
בתפקידו כקצין אג"מ וקמב"צ של המסע, רונן סובל ארגן לקבוצה שמנתה חוץ ממנו גם את גיא הלפרין, שמעון נרקיס (מישהו צריך להעיר את החבר'ה, נכון ?) ורונן מור.
הקונספט הנ"ל דווקא היה לא רע על פניו, אלא שבבית היערנים ביתיר שבו ישנו החבר'ה, המזגן לא עבד, ומרוב קור (גובה 900 מטר מעל פי הים באמצע פברואר) הם לא באמת יכלו לישון, בעיקר בגלל קולות הנקישה החזקים של הביצים שלהם.
מסקנה: מוטב לישון בבית ולקום שעה קודם, מאשר לקפוא למוות בבית קטן בערבה עם חבורת נוחרים בלתי נשלטת במרומי הרי חברון..................
היום הראשון: מהר עמשא לחוות הגמלים בממשית
יום שלישי, ה - 19 לפברואר 2013. הכניסה ליישוב הר-עמשא, 06:45 בבוקר.
שלל כלי הרכב של הקבוצה מגיע לכניסה להר עמשא עטור הערפילים (גובה 860 מטר מעל פני הים). שעת בוקר מוקדמת. עדיין קר מאוד, וכולם לבושים היטב. חורחה מתלונן ששוב אין סטייקים. פורקים את האופניים מכלי הרכב. מכינים קפה חם לשיפור מצב הרוח. הנהגים מכניסים את הרכבים (והעגלה של האופניים) לתוך היישוב הר עמשא למניעת "השאלתם" לתושבים הפלסטיניים של דרום הר חברון, תמונה קבוצתית לפני היציאה, והיידה, יוצאים לדרך.
לא הספקנו לרכוב 200 מטר מנקודת היציאה, ואחאי בונה גוזר אוזן באופניים, כמו שנאמר: פתיחה, 2 אצבעות. כיוון שכולם עדיין מלאי מרץ, צ'יק צ'אק האוזן מוחלפת באוזן ספייר (היחידה שהיתה לאחאי לאופני ה – 2K הנדירות שלו), ושוב אנחנו מוכנים להמשיך בדרכינו. אחאי מספיק לרכוב אולי עוד 10 מטר, והפעם, הוא גוזר לא רק את האוזן, אלא גם את המעביר האחורי. השעה 7:30 בבוקר, שום חנות אופניים בסביבה לא עושה אפילו קולות של להפתח. אחאי מחליט ללכת לג'יפ שלו בהר עמשא ולנסוע עם האופניים הבלתי תקינים שלו לחנות האופניים בערד, ולנסות ולהצטוות אלינו בהמשך היום. שאר הקבוצה ממשיכה בדרכה בדרך סלעית העוברת במורדות הדרומיים של הר חברון, בואכה בקעת ערד, לכוון התחנה הראשונה של מסלול היום הראשון: תל ערד. לטובת הרוכבים המחבבים שטח מאתגר, הירידה מהר עמשא לכוון תל ערד, עד להגעה למישור, היא גינת סלעים עם מדרגות, שהיא אומנם טכנית, אבל עם ריכוז מתאים מצד הרוכבים, מדובר במספר קילומטרים של ירידה מהנה ביותר.
אנחנו מצליחים לעבור אולי עוד קילומטר אחד במורד מדרגות הסלע, ולרוני קלדרון נשברות מסילות הכיסא. אומנם הבאנו למסע כיסא עודף כחלקי חילוף, אבל הוא ברכב המלווה, שמפאת תנאי השטח, ביצע עיקוף ומחכה לנו בתל ערד. לא נותר אלא לבצע תיקון זמני עם אזיקונים (שלא באמת עוזר), ועל רוני קלדרון נגזר לרכוב עד לתל ערד – כ – 10 קילומטר – עם כיסא הסובל מ – 85% נכות, מה שמשפר מאוד את יכולותיו האקרובטיות של רוני.
בתל ערד, ממתין לנו לא רק דודיק עם ג'יפ הליווי, אלא גם צוות צילום של ערוץ 1. רוני קלדרון הוא עובד ערוץ 1, וכששמע שערוץ 1 מכין כתבה על ספורט אתגרי ב"גיל הזהב" (שזה בדיוק אנחנו), הוא ישר אירגן שגם אנחנו נופיע בו. לא פחות מ – 5 אנשי צוות של ערוץ 1 מחכים לנו בתל ערד. אלא מאי, הם מגיעים במונית מרצדס מפונפנת, שלא מתאימה לנסיעות שטח. הפתרון: הג'יפ של חורחה מיד מושאל לערוץ 1, שהופך צ'יק צ'אק לרכב צילום אתגרי. בזמן שהכתב של ערוץ 1 מראיין נציגים נבחרים מן הקבוצה, רוני קלדרון מחליף את הכיסא השבור בכיסא החליפי, ואנחנו מוכנים להמשיך בדרכינו.
באותו זמן, אחאי בערד, ממתין בסבלנות לפתיחת חנות האופניים, אבל כשזאת נפתחת, אין לה (כמובן) את סוג האוזן שאחאי צריך. אבל, לא אלמן ישראל, הטכנאי מכיר בעל אופני שטח בערד שיש לו אוזן כזו. הוא כמובן לא בבית, אבל מסביר לטכנאי היכן המפתח לבית (ישראל או לא ישראל, תגידו לי !!!!!!!!!!!!!!), האוזן המיוחלת מפורקת מן האופניים, מותקנת על האופניים של אחאי בתוספת מעביר אחורי חדש (במקום זה שנטחן), ואחאי מוכן לחזור ולהצטרף לקבוצה.
בינתיים, הקבוצה ממשיכה להתקדם, מתל ערד אנחנו רוכבים דרום מערבה לכוון כביש ערד באר שבע (כביש 31), חוצים אותו, ורוכבים לכוון נחל קינה. כבר מכאן, הצלם של צוות ערוץ 1 מגלה את הגג של הג'יפ של חורחה, ומצלם את החבורה תוך חליפה של הג'יפ על פני הקבוצה. על גדות המצוק של נחל קינה (100 מטר קיר אנכי תלול, לא משהו מיוחד....) אנחנו עוצרים, ומחכים לאחאי שמצטרף אלינו עם האופניים המתוקנות שלו. הקבוצה, בזהירות בזהירות, מורידה בהליכה על המדרון התלול את האופניים, עד שמגיעים לתחתית נחל קינה. בתכנון המקורי, מתוך צפייה ב – Google Earth , נראה שהסינגל שעובר בגדה הצפונית של הנחל הוא רכיב לאופניים. במציאות, הסינגל הוא טכני ולא קל לרכיבה. בנוסף לסינגל המאתגר ומרוצף האבנים, תחתית נחל קינה, שעברה שיטפונות קשים רק מספר שבועות לפני המסע, גם היא אתגרית לרכיבה. עקב כך, את 14 הקילומטר של נחל קינה, אנחנו עושים ברכיבה זהירה מאוד, עם מקטעים של הליכה רגלית.
דודיק, האביר על הסוס (ג'יפ) הלבן, וצוות הצילום של ערוץ 1 על הג'יפ השחור של חורחה, פוגשים אותנו ביציאה מנחל קינה, בכניסה למחצבות. מנוחה קצרה וארוחת צהריים ראשונה בשטח. הפסטה, הקבנוס והתה החם מוצאים את דרכם במהרה במורד מערכת העיכול. טבי (תכין כבר קפה) דינרי מגלה, שנעלי הרכיבה שלו פערו פה גדול והן קרועות לחלוטין. צוות החובשים של קבוצת הרכיבה מבצע במהירות לנעליים החייאה + חסימת עורקים + קיבוע זמני, ואנחנו ממשיכים בדרכינו בתוך איזור המחצבות, שיושב בחיבור בין נחל קינה לנחל דימונה.
בזמן שאנחנו רכבים בתוך המחצבות, הצלם של הצוות של ערוץ 1 שוב עולה לגג של הג'יפ של חורחה (למותר לציין שהוא עדיין לא מאובטח), ומצלם אותנו משם תוך שהג'יפ דוהר על דרכי העפר של המחצבה (פרס ערוץ 1 לבטיחות בעבודה).
באמצע הדרך, עוצר אותנו איש בטחון של המחצבה, ומסביר לנו, שהנתיב המקורי ששרטטנו, לא אפשרי יותר לרכיבה. הוא מפנה אותנו לנתיב צפוני יותר, ממש בתוך נחל דימונה, שעולה לכוון ממשית, תחנת הלילה הראשונה שלנו. החלק הראשון של הנתיב החליפי לא בדיוק רכיב. בהמשך המצב משתפר.
בינתיים, השמש מתחילה לשקוע, ואנחנו מקבלים רוח פנים חזקה מכוון מערב, שגם מעלה אבק, וגם מקשה על הרכיבה שהיא שבעלייה מתמשכת של כ – 15 קילומטר. השמש שוקעת כאשר אנחנו מגיעים למסילת הרכבת למישור רותם, ואור אחרון נעלם כאשר אנחנו מגיעים לצומת ממשית. עוד 2 קילומטר של רכיבה בחושך, ואנחנו מגיעים לחוות הגמלים בממשית. נפרדים מצוות הצילום של ערוץ 1, מקבלים חדרים, מתקלחים, וטורפים ארוחת ערב צמחונית שמכינים לנו צוות חאן הגמלים. היינו כל כך רעבים, שאפילו חורחה לא שם לב, שלא היו סטייקים בארוחה..................... באותו הזמן, טבי דינרי קופץ לקניון הענק והמפואר בדימונה (ג'ימונה בעגה המקומית), ורוכש במחיר מוזל וחד פעמי זוג נעלי רכיבה חדשים במחיר המופלא של 149 שח. בלבד (כפי שיתברר בתוך רכיבה קצרה ביותר, המחיר האטרקטיבי היה מוצדק ביותר).
מרוב עייפות, ויתרנו על חליבת הלילה של הנאקות (סתאאאאאאאאאאאאאםםםם), וקרסנו בעדינות למיטות, כאשר המזגן מצליח לחמם את צינת הלילה החודרת.
ערפילי הבוקר ביער הר עמשא
press to zoom
הג'יפ של גיא עם ריבוי אופניים
press to zoom
אופני על לסינגלים קטנים במיוחד
press to zoom
צילום קבוצתי בהר עמשא לפני יציאה
press to zoom
אחרי 100 מטר, אחאי שובר את האופניים
press to zoom
מדרגות סלעים בירידה מהר עמשא
press to zoom
שקט.....מצלמים. הצוות של ערוץ 1
press to zoom
יורדים לנחל קינה, מערכה ראשונה
press to zoom
יורדים לנחל קינה, מערכה שניה
press to zoom
סינגל אתגרי על מורדות נחל קינה
press to zoom
מנוחת הלוחם בנחל קינה - פעם ראשונה
press to zoom
מנוחת הלוחם בנחל קינה - פעם שניה
press to zoom
מחפר אימתני במחצבות דימונה
press to zoom
היום השני: מממשית לחאן "גמליה" בספיר
יום רביעי, ה - 20 לפברואר 2013. חוות הגמלים בממשית, 06:30 בבוקר.
אמיר ברזילי קם ראשון (אלא מה), והלך להתרועע עם הגמלים והנאקות. השאר קמו ב – 06:30. התארגנות מהירה, שותים תה חם, נפגשים לראשונה עם עמית הלפרין, נהג משנה לעת מצוא (ואח של גיא הלפרין), התארגנות קצרה, ויוצאים לדרך.
השליש הראשון של היום, כ – 22 קמ. - זהה לחלוטין למסלול שהקבוצה עשתה כבר (בגשם סוחף) בחודש נובמבר 2011 בין ממשית לתחתית מעלה העקרבים הרומי. משם, זה הולך להיות סיפור חדש לגמרי.
מחאן הגמלים בממשית, ירדנו (בעיקר בהליכה, עקב השיטפונות הקשים שסחפו הכל) למישור ימין, חצינו את מישור ימין, והגענו לנחל ימין. את הירידה התלולה מאוד ברגל משפת המצוק לתחתית הנחל, ומשם ברכיבה קצרצרה למנוחה ראשונה בגבי ימין. למרות שסך הכל שעת בוקר די מוקדמת, כבר חם מאוד, וזה בהחלט סימן לבאות. טבי, אגב ירד לתחתית הנחל עם גרביים בלבד!
מגבי ימין, אנחנו ממשיכים לרכוב וללכת לסירוגין בנחל ימין הדי מישורי, ואז מתחיל הטיפוס בסינגלים. בשלב הראשון, אנחנו מטפסים לראש מעלה ימין שמגיע מנחל חתירה. מדלגים מעל הסדקים בסלעים, ונעמדים לצילום קבוצתי מעל התעום הנפערת של 200 מטר לערך מתחת למצוק וצופה למפל ימין האדיר. משם, אנחנו ממשיכים בטיפוס תלול למדי עד למצד צפיר, השער למעלה העקרבים הרומי.
למי שטרם התנסה בכך, מעלה העקרבים הרומי אינו מסמל דווקא את פסגת ההנדסה הרומית המפוארת. זהו שביל חצוב בסלע שהוביל בימי קדם מבקעת הערבה להר, רצוף מדרגות וזוויות מאתגרות, שעם השנים גם התמלא בסלעים, אבנים, ושאר דרדרת. אורך המקטע בין חורבת צפיר עד לתחילת המעלה הרומי (שצמודה לתחילת מעלה העקרבים הישראלי הסלול) הוא כ – 4 קמ והוא מאתגר אפילו בהליכה. מדרגות הסלע החצובות במעלה הרומי מעידות על כך שהרומים לא עלו בו עם כרכרות (ובוודאי שלא עם אופני הרים) אלא נשאו את שקיהם על כפיים.
בקבוצה שלנו ישנם מספק אמיצים עד אמיצים להחריד, שהם בעלי יכולת טכנית נפלאה, שעמדו בגאון מול המורד האכזר ויכלו לו. שאר הקבוצה, שהינם בני תמותה רגילים לכל דבר ועניין, עשו את מרבית מעלה העקרבים הרומי רגלית. למרבה המזל, למעט התהפכות קלה אחת או שתיים, כל הקבוצה הגיעה בשלום לתחתית מעלה העקרבים הרומי.
בתחתית המעלה, מתחת לעץ שיטה מיותם, המתינו לנו דודיק ועמית, עם פסטה מחוממת ותה חם משיבי נפש. אחרי השבת נפש קלה, אנחנו מעיפים מבט בשארית המסלול ליום הזה, ומגלים, שהשעה כבר 14:30, ויש לנו עוד 44 קמ. לרכוב עד חאן "גמליה" בספיר. לא נותר לנו אלא להושיב את ישבנינו על האוכפים הלוהטים ולצאת לדרך.
לפני שאנחנו מגיעים לציר המעיינות שמקביל לכביש הערבה, אנחנו רוכבים על הכביש ממעלה העקרבים כ – 9 קילומטר, כשמשאיות כבדות ועמוסות עוברות אותנו במשבי אויר מטלטלים. כיוון שהרכיבה היא על הכביש, ועל אף העליות התלולות בדרך, אנחנו מצליחים לגמוא את הקטע הכביש הזה במהירות גדולה.
עולים על ציר המעיינות, ונותרים לנו 36 קילומטר לרכיבה בשטח עד לספיר, והשמש מגלה סימנים רציניים של סיום היום. בפעם הראשונה במסע הזה, אנחנו מתחילים להיתקל בתופעת החצץ בערוצי הנחלים (הידוע בכינויו העממי: "דשדש"). רכיבה בדשדש הינה מאמצת הרבה יותר, ומקשה על שמירת יציבות האופניים תוך כדי רכיבה, בקיצור, רכיבת דשדש מעייפת הרבה יותר. הרכיבה בדשדש גורמת לפתיחת מרווחים גדולים של למעלה מקילומטר בתוך בין הרוכבים הראשונים והאחרונים בתוך הקבוצה. כיוון שרק לחלק קטן מן הקבוצה יש עליהם פנסים לתאורת לילה, וכיוון שהשמש כבר שקעה, נולד חשש כבד שחלק מן הרוכבים פשוט ילכו לאיבוד בשטח. אנחנו עוצרים את הראשונים בקבוצה, ומחכים זמן רב למדי עד שהאחרונים מתקבצים אל החבורה. לא נחזור יותר על הטעות של פריסת יתר של הקבוצה כאשר אין קשר עין בין הראשונים לאחרונים.
נותרה לנו כחצי שעה של רכיבה בחשיכה. הרוכבים עם פנסי הראש מתפזרים קדימה ואחורה בתוך הקבוצה כדי שאילו שללא פנסים יוכלו לראות לאן הם רוכבים. אנחנו חוצים את מושב ספיר, חוצים את כביש הערבה מזרחה, ואחרי חיפוש קצר (במקורות), מצליחים למצוא את הכניסה לחאן "גמליה".
בחאן "גמליה" מצפה הפתעה. היום זה יום הולדתו ה – 66 של יוסי דגון, הינוקא שבחבורה. כל המשפחה שלו: אשתו, הבנות והנכדים – למעט רוני קלדרון חתנו שרוכב איתנו (והיה חלק מרכזי בארגון הקנוניה) הגיעה לשם, והכינה שולחן אוכל מעולה ועוגות נפלאות לכל החבורה. יוסי דגון ההמום מן המחווה הבלתי צפויה מתאושש חיש מהר, ואנחנו פוצחים יחד עם משפחת דגון במסיבת יום-הולדת מאולתרת.
בשלב הזה, מגלה שמעון נרקיס, שג'אנט האחורי שלו סיים את הקריירה (שני שפיצים שבורים). הפתרון: חורחה, שעולה צפונה ליום אחד (להיפרד מאשתו שנוסעת לחו"ל) לוקח את הגלגל של שמעון לתיקון בצפון, ושמעון מקבל את האופניים של חורחה למשך היום הבא. אנחנו נאלצים להיפרד גם מאמיר דוידי ואחאי בונה, שחייבים לחזור לצפון, ולסיים את חלקם בטיול.
בחאן "גמליה" ישנו אוהל שינה ענקי (שיכול להכיל בין 50 ל – 80 אנשים, נשים וטף לשינה בבת אחת). כל אחד לוקח לעצמו מזרן גומי-אויר אחד או שניים, ופורס מעליו את שק השינה האישי שהביא למסע. בנוסף, יש במתחם אוהל נוסף שהוא מסעדה / פאב / דיסקוטק, ובו מצפה לנו ארוחת ערב דשנה, אלא שאחרי המטעמים של משפחת דגון, למי כבר היה כח לכמויות האוכל שגדשו את השולחנות, והספיקו לא רק לחבורה מצומצמת של 15 רוכבים כמונו, שלא לפחות לעוד גדוד חי"ר ממוצע.
אחרי שני גלי האוכל האימתניים, היו כאלה מן הקבוצה, כמו אמיר ברזילי, שעברו לעולם שכולו טוב בתוך דקות ספורות, והיו כאלה שהחזיקו מעמד הרבה יותר זמן (עוד רבע שעה). המהדרין, לאור השינה המשותפת באותו החלל, דאגו מבעוד מועד להביא אטמי אוזניים, שצמצמו, לפחות במידת מה, את הרעש מהנגרייה.
חליבת גמלים עם שחר בחאן ממשית
press to zoom
תמונה קבוצתית בממשית....רגע לפני
press to zoom
ארוחת בוקר קבוצתית בגבי ימין
press to zoom